המילים האלה של המשוררת אנה אחמטובה יכולות לבטא נכונה את רוח פעילות הגלריה הירוקה, שפועלת כבר 3 שנים בשטחים הפתוחים של ארסוף קדם. באופן מעשי ולא באופן מטאפורי חברי הגלריה מנקים את המזבלה הגדולה שהתאספה במשך השנים בשטח, והופכים אותו לפארק לאמנות הטבע.
"אתם יודעים מאיזה סוג של זבל
צומחים שירים ולא יודעים בושה?"
אנה אחמטובה
הציביליזציות הקודמות השאירו באדמות אלו עתיקות, עצמות, וחלקי חרס. שרידים אלו מתערבבים עם שאריות הציביליזציה הנוכחית, שהשאירה במקום כמויות של ניילונים ובטונים, שרידי פעילות אנושית של חקלאות ובניין.
"תצפית", העבודה הגדולה של דני מנהיים וטניה פרמינגר, שהתווספה השנה לעבודות בגלרייה, בנוייה משאריות של פעילות אנושית גם במובן הפיסי וגם במובן המטאפיזי.
שאריות הם גם הנושא של העבודות של גילה קרוקר ועדה מורן-רייס "צאלונית", ו-"מניפה" המורכבות משאריות גזם של גינון.
העבודה של אביטל עוז, הפסל מארה"ב, האורח של קבוצת הגלריה הירוקה כבר שנה שנייה, נושאת בתוכה היבט של מחזוריות - שכבות של הזמן - טבעות אנכיות שחוזרות על עצמן.
האמן הלטבי אוארס פלדברגס מבצע את המיצג "זריעת זרע אבן". פלדברגס מציג אותו כבר מספר שנים, במולדתו, לטביה, ובארצות אחרות: בינהן נורווגיה, בלגיה, וויטנאם ואיטליה. האבן שפלדברגס הביא לישראל ספוגה במחשבותיהם ובתיקוותיהם של אנשי לטביה, ששלחו אותן לכאן כדי שיתגשמו על אדמת הארץ הקדושה. במובן מסויים מזכיר הריטואל הזה את מנהגינו לשים את תיקוותינו בפתקים בכותל. הוא זורע את האבן במרכז העבודה שלו, העשוייה אדמה, לפי עיקרון מאזניים- מלא וריק.
העבודות שהזכרנו נעשו ע"י אמנים מהאסכולה הישנה, ושייכות לתחום הפיסול באדמה או פיסול נוף, אך בכל זאת פיסול. עבודות נוספות יוצרו ע"י הדור החדש - סטודנטים ממכללת שנקר - המייצגים את השכבה האחרונה של הזמן, וחופשיים ממושגים ישנים של צורה, חלל וכדומה. לעבודות אלה אפשר לקרוא INSTALLATION- סיפור או השתקפות של הסביבה, והן ימותו הרבה לפני יוצריהן שכן ההאצה היא התכונה הבולטת של האמנות העכשווית.
הסטודנטים המשתתפים: אוהד לוסטרגרטן ( "פרחי הפרדה"), דורון ליבנה ובועז לוי ("קו חשמל"), רותם בן שלום ויוסי ברהום ("צמר אדום"), זיו ליצ'י ויערה לנדאו ("תותב"), גבריאל רקובר וחן שויזקי ("מושב עליון"), שרונה מרלין וליאור רוקח ("ברקוד").
אוצרת: טניה פרמינגר
